אני ערבי, אני ישראלי — ואני לא מוותר על הבית הזה

זה טור שלא חשבתי שאכתוב.

במשך שנים הייתי האיש שמסביר שאפשר. שאפשר להיות ערבי וישראלי בלי להתנצל על אף אחד משני הדברים. שאפשר לאהוב את השפה שבה גדלת, לשמור על הזיכרון המשפחתי שלך, ובאותו הזמן לקחת אחריות על המדינה שבה אתה חי. שאפשר לבנות אמון גם עם מי שנראה רחוק ממך כמעט בכל דבר.

לא הסתפקתי בלדבר על זה. הפכתי את האמונה הזאת לדרך פעולה. יזמתי מפגשים, רקמתי שותפויות ופעלתי עם צעירים שהאמינו, כמוני, שהשתלבות בחברה הישראלית אינה ויתור על מי שאנחנו, אלא הזדמנות להיות חלק מעיצוב העתיד שלה.

לדרך הזאת היה מחיר. היו מתקפות, הייתה ביקורת, והיו רגעים שבהם הרגשתי שאני צריך להסביר את עצמי לשני הצדדים בעת ובעונה אחת. ובכל זאת המשכתי, כי האמנתי שאנחנו בונים כאן משהו ששווה את המאמץ.

בתקופה האחרונה מצאתי את עצמי שואל שאלה שקיוויתי שכבר השארתי מאחור: האם יש כאן מקום אמיתי לכל מי שאני, או רק לחלקים שנוח לאחרים לקבל?

הזהות שלי אינה בחירה בין שני צדדים

נולדתי בשנת 1985 למשפחה שבה פוליטיקה לא הייתה עניין רחוק. שני הוריי היו פעילים בחד״ש ובתנועה הקומוניסטית. גדלתי בתוך עולם של עמדות, זיכרונות וסיפורים על המקום הזה.

אני אוהב את השפה הערבית. את השירים, את ההומור, את הדבקה. את הריח של האדמה ואת הטעם של שמן הזית שלנו. אלה אינם פרטים שאני מוכן להניח בצד כדי שיהיה לאחרים קל יותר לקבל אותי. אלה חלקים ממני.

גם הזיכרון של סבא וסבתא שלי הוא חלק ממני. הקמת מדינת ישראל הייתה עבורם חוויה אחרת מזו שנצרבה בזיכרון היהודי. הם קראו לה נכבה. אני גדלתי עם הסיפור הזה, ועם שירים פלסטיניים שעד היום אני יודע בעל פה.

אני יודע שעבור העם היהודי הקמת המדינה היא סיפור של עצמאות, של בית ושל מימוש זכות היסטורית. ההכרה בכך אינה מוחקת את מה שסבא וסבתא שלי חוו. וההכרה בכאב שלהם אינה מחייבת אותי להתכחש לסיפור היהודי.

לא צריך להסכים על כל פרשנות של העבר כדי להקשיב לזיכרון של משפחה אחרת. אבל אי אפשר לבנות אמון אם מבקשים מאדם להוכיח את שייכותו באמצעות מחיקת הסיפור שממנו בא.

ההגדרה שבחרתי לעצמי היא זו: אני קודם כול אדם. אני ערבי, מוסלמי וישראלי, עם מורשת פלסטינית.

עבורי, המורשת הפלסטינית מתבטאת בתרבות, בשירה, במנהגים ובזיכרון המשפחתי. כך אני מגדיר את עצמי; איני קובע כיצד אחרים צריכים להגדיר את עצמם. החברה הערבית אינה מקשה אחת, וזהות אינה טופס שממלאים עבור ציבור שלם.

בגיל חמש־עשרה התחלתי לשאול מי אני

כשפרצה האינתיפאדה השנייה הייתי בן חמש־עשרה. באותה תקופה התחלתי להתנדב במד״א כמגיש עזרה ראשונה. זו הייתה תקופה של פיגועים, של אוטובוסים מתפוצצים ושל פחד שנכנס לחיי היומיום.

כמה שנים קודם לכן כאבתי מאוד את רצח יצחק רבין. הייתי ילד, ולא ידעתי להסביר לעצמי עד הסוף מדוע מותו של אדם שלא הכרתי נוגע בי כך. ראיתי בו אדם של שלום, ומותו השאיר בי עצב שלא התאים לגילי.

ההתנדבות במד״א, לצד המציאות של אותן שנים, העמיקה את השאלות. מי הטוב בסיפור ומי הרע? מה קיבלתי בירושה ומה אני בוחר בעצמי? האם אני חייב להשתייך למחנה אחד כדי לדעת מי אני?

התחלתי לחקור ולנסות להבין מעבר למה שכבר הכרתי. משם התגבשה הדרך שאני הולך בה עד היום: לשמור על הזהות שלי, ובאותו הזמן לבחור בשותפות ובאחריות.

כשאני אומר שאני ישראלי, אני לא מתכוון רק לתעודת הזהות שלי. אני מתכוון לכך שהעתיד של המקום הזה הוא גם ענייני. שאני רוצה להשפיע עליו, לתרום לו ולחיות בו כאדם ששייך — לא כאורח שמחכה להזמנה.

שותפות דווקא במקום שבו לא ציפו לה

עם השנים הפכתי, במובנים רבים, לגשר בין החברה הערבית לחברה היהודית. לא מפני שהיה לי פתרון לכל מחלוקת, אלא מפני שהייתי מוכן להישאר בשיחה גם כשהיא הייתה קשה.

חלק מהשותפויות המשמעותיות ביותר שבניתי היו דווקא עם אנשים מהימין הישראלי. עבור ערבי שגדל בבית כמו שלי, זו לא הייתה הדרך המתבקשת. גיליתי שם אנשים רציניים וערכיים, שאוהבים את עמם ואת מולדתם, ושאפשר לקיים איתם קשר של כבוד גם בלי להסכים על הכול.

השותפות לא דרשה ממני להפוך ליהודי, ולא דרשה מהם לוותר על אמונתם. היא דרשה מאיתנו להכיר בכך ששנינו חיים כאן, ושלשנינו יש אחריות למה שיהיה כאן מחר.

יצרנו מפגשים בין אנשים שספק אם היו יושבים יחד אלמלא יזמנו אותם. הובלנו משלחות למחנות ההשמדה בפולין כדי להעמיק את ההיכרות עם סבלו של העם היהודי. הרצינו במכינות קדם־צבאיות ובפני קצינים בכירים על החברה הערבית, כדי שמאחורי המושג הכללי הזה יופיעו אנשים, זהויות וסיפורי חיים.

אחת המסגרות שבהן פעלנו הייתה תנועת עתידנא. הדרך הזאת עוררה התנגדות חריפה גם בתוך החברה הערבית, והפעילות שלנו ספגה מתקפות ציבוריות ותקשורתיות. לפי דיווח שפורסם ב־ynet ביולי 2023, ועד ראשי הרשויות הערביות אף קרא להתנגד לפעילות התנועה ביישובים הערביים.^[4] הביקורת כאבה, אבל היא לא שינתה את העיקרון שהנחה אותי: אני לא צריך לבחור בין נאמנות למי שאני לבין שותפות עם מי שחי לצדי.

את כל זה עשיתי לצד קריירה בתחום אחר. לא מפני שהדרך הייתה נוחה, אלא מפני שהאמנתי שזו שליחות. רציתי מדינה שאפשר להשתייך אליה בלי להצטמצם, ושאפשר לחלוק בה בית גם כשלא חולקים את אותה השקפת עולם.

ממאי 2021 לשבעה באוקטובר

עוד לפני אירועי מאי 2021 הרגשתי שהמתח הולך ומצטבר. ראיתי את השיח ברשתות, את הסרטונים שהעצימו כעס ואת המרחק שנפתח בין אנשים. כתבתי והתרעתי מפני מה שעלול לקרות. כשהאלימות פרצה, היא הזכירה עד כמה אמון שנבנה במשך שנים עלול להיפגע בתוך ימים.

ואז הגיע שבעה באוקטובר 2023.

כבר באותו יום פניתי לשלושה אנשים בכירים. הראשון שהשיב היה שר בממשלה, ולמחרת, בשמונה בבוקר, נפגשתי איתו בלשכתו. המטרה הייתה לנסות למנוע הידרדרות פנימית נוספת: לפעול מול החברה הערבית, לעודד אחריות ולמנוע חזרה למראות של מאי 2021. בהמשך הובלתי קמפיינים מטעם המדינה בחברה הערבית למען המטרה הזאת.

זו הייתה תרומה בתוך מאמץ רחב בהרבה. האחריות לא הייתה של אדם אחד או של מיזם אחד. אזרחים, אנשי ציבור וצוותים מקצועיים פעלו כדי לשמור על החיים המשותפים דווקא ברגע שבו היה קל כל כך לאבד אותם.

בימים שלאחר הטבח נראו בחברה הערבית גם מעשים של סולידריות, התנדבות וסיוע לנפגעים. צוותים ערבים ויהודים המשיכו לעבוד יחד במערכת הבריאות; יוזמות משותפות סייעו למשפחות שנפגעו. לצד הפחד והמתח, הייתה גם בחירה מודעת באחריות.^[1]

עבורי, הבחירה הזאת הייתה משמעותית מאוד. היא הזכירה לי שהשותפות שעליה דיברנו אינה רק סיסמה לימים שקטים. יש אנשים שמקיימים אותה כשהמציאות קשה, כשהלב כואב וכשאין תשובות פשוטות.

כשהרופא הופך לחשוד בגלל הזהות שלו

דווקא משום כך, ההתבטאויות האחרונות נגד רופאים ערבים מכאיבות לי כל כך.

זו אינה רק תחושה אישית. באוגוסט 2026 הודיעה ההסתדרות הרפואית כי הנהלת רמב״ם בדקה טענות נגד צוותים מהחברה הערבית ומצאה אותן חסרות בסיס. באוקטובר דווח על התבטאויות פוליטיות נוספות נגד רופאים ערבים, שזכו לגינוי מצד בכירים במערכת הרפואה.^{[2] [3]}

צריך לבדוק ברצינות כל תלונה על איש מקצוע. אין לאף אדם פטור מביקורת או מאחריות בגלל מוצאו. אבל יש הבדל יסודי בין בירור מעשה מסוים לבין הטלת חשד בציבור שלם בגלל זהותו.

ההבדל הזה אינו עניין של ניסוח בלבד. בעיניי, הוא נוגע לאמון שמאפשר לנו לחיות יחד. אם גם המקום שבו יהודים וערבים עובדים להצלת חיים הופך לזירה של חשד קולקטיבי, מה אנחנו אומרים לצעיר שמבקש ללמוד, להשתלב ולתרום?

וזה לא מסתיים ברופאים. החשש שלי הוא שהכללה שנשמעת על במה ציבורית תגיע בסופו של דבר למפגש בין אנשים: במרפאה, במקום העבודה או באוטובוס. שם כבר אין אסטרטגיית קמפיין. יש אדם שמרגיש שלא רואים אותו, אלא רק את הקבוצה שאליה הוא שייך.

אני כועס כשאני רואה פוליטיקה שמשתמשת בפחד הזה. אני חושב על היום שאחרי — על האנשים שיצטרכו להמשיך לעבוד יחד ולחיות יחד גם אחרי שהסיסמה תיעלם.

אבל חשוב לי לומר עוד דבר: הזכות שלנו לשייכות וליחס שווה אינה פרס על הצטיינות. רופא ערבי אינו ראוי לכבוד רק משום שהציל יהודי, ואזרח ערבי אינו צריך לבצע מעשה גבורה כדי שיראו בו אדם. התרומה לחברה חשובה. הזכויות והכבוד האנושי אינם מותנים בה.

יש לי חלום — והוא מתחיל בחיים עצמם

בתקופה האחרונה הרגשתי שהחלום שלי נשבר. היום אני מבין שאם אוותר עליו, אשאיר את הזירה דווקא למי שמעמיקים את המרחק בינינו.

אז כן, עדיין יש לי חלום. לא על מדינה שאין בה מחלוקות, אלא על מדינה שיודעת לחיות איתן בלי להפוך כל מחלוקת למלחמה בין שכנים.

יש לי חלום שילד ערבי יוכל לחלום להיות רופא, יזם, מורה או איש תקשורת בלי לחשוב מראש אילו חלקים מעצמו יצטרך להסתיר. שילד יהודי יוכל להכיר את הילד הערבי שמולו לא רק דרך חדשות על סכסוך, אלא דרך חברות, לימודים וחיים רגילים.

יש לי חלום ששפה ערבית הנשמעת במרחב הציבורי לא תעורר מיד חשד. שמשפחה יהודית ומשפחה ערבית יוכלו לחוש ביטחון באותו רחוב, ושאף אחת מהן לא תצטרך להצדיק את רצונה לחיות בו בשקט.

אני רוצה מדינה שבה ההכרה בביתו של העם היהודי אינה משמשת תירוץ להקטין את מקומם של אזרחיה הערבים. מדינה שבה אפשר לשמור על זיכרון משפחתי פלסטיני ולבחור בעתיד משותף, בלי שיכריחו אותנו לראות בשני הדברים אויבים.

החלום הזה דורש יותר מכוונות טובות. הוא דורש מאיתנו לעמוד מול הכללות גם כשהן מגיעות מהמחנה שלנו. הוא דורש מאנשי ציבור לקחת אחריות על דבריהם, וממערכות חינוך ותקשורת לתת מקום להיכרות שאינה מתחילה ונגמרת במשבר.

אני קורא לשותפים שלי בחברה היהודית: אל תתנו למי שמפחידים אתכם מאיתנו לדבר בשם כל הקשרים שכבר בנינו. אפשר להתווכח איתי, לבקר אותי ולשאול אותי שאלות קשות. אבל עשו זאת מולי, כאדם, לא מול דמות שכל ערבי אמור לגלם.

ולצעירים בחברה הערבית אני אומר: אל תוותרו על זכותכם להשתייך ולהשפיע. אל תתנו לחשד של אחרים לקבוע את גבולות העתיד שלכם. שמרו על השפה ועל התרבות שלכם, ובחרו בעצמכם איזו אחריות אתם רוצים לקחת על המקום הזה.

ובשביל זה נולד ״אהלן שכן״

המיזם הזה נולד מתוך ההבנה שאי אפשר להמשיך לדבר על החברה הערבית בלי להכיר את האנשים שחיים בה.

״אהלן שכן״ אינו מבקש לייפות מציאות מורכבת או להעמיד פנים שאין כאב, פשיעה, פחד ומחלוקות. הוא מבקש להרחיב את התמונה: לספר על אנשים ועל תרבות, לתת מקום לקולות שונים ולשאול גם שאלות לא נוחות — בלי למחוק את האדם שמאחוריהן.

הסיפור שלי הוא הסיפור הראשון כאן, לא הסיפור היחיד. יהיו כאן אנשים שיגדירו את עצמם אחרת ממני, שיחלקו עליי ושיציעו דרך אחרת. חברה שלמה אינה יכולה להיכנס לביוגרפיה של אדם אחד, וגם לא לכותרת אחת.

אני לא יודע אם אצליח לתקן את כל מה שנסדק. אני כן יודע שאני לא מוכן להפסיק לנסות. לא מתוך תמימות, אלא מתוך ההבנה שאין לנו אפשרות טובה יותר מללמוד לחיות כאן יחד.

אני ערבי. אני ישראלי. זה הבית שלי, והעתיד שלו חשוב לי מכדי לוותר עליו.

אהלן, שכן. חיים ליד. הגיע הזמן להכיר.